מאיר מגן (גלוביץ’)
בן יוסף ופסיה גלוביץ’ שנספו בשואה.
נולד ב-כ”ג באב תרצ”ט – 8.8.1939 בוונסבה (פולין).
נפטר ב-י”ט בתשרי תש”ס – 29.9.1999 במזרע.
עלה לארץ בט”ו בשבט תש”ט (1949) לנוה-הדסה.
הגיע למזרע לקבוצת “אבוקה” במסגרת עליית-הנוער ואחר-כך, לקב’ “חבצלת”.
התחנך במוסד החינוכי של הקיבוץ.
נשוי לנעמי עמה חזר למזרע בסוף פברואר 1982.
אב לאורטל.
סיפור חייו של מאיר מגן
משפחת גלוביץ’ חיה בעיירונת קטנה, וונסבה באיזור וורשה. משפחה יהודית טיפוסית, האב זגג, האם עקרת-בית ועוסקת במסחר בביתה.
למשפחה שלושה ילדים פעוטים, משה הבכור, אברהם-אברשה ומאיר הצעיר.
מספר מאיר: נולדתי בשנת 1939. עם פרוץ מלחמת-העולם השניה עקרנו, כל המשפחה, הורי ושני אחי מפולין שנכבשה על-ידי הגרמנים לאיזור שנתפש על-ידי הרוסים. לאחר תקופה קצרה נשלחנו כל המשפחה, עקב הלחץ הגובר של הפליטים – לעבר צפון בריה”מ לשעבר.
לאחר תלאות הנסיעה הממושכת ברכבות דחוסות, ללא שירותים מינימאליים, הגענו לאחר כחודש ימים לרפובליקת קומי אשר בסיביר.
הייתי ילד קטן ולא זכורים לי כל הפרטים, אך ידוע לי כי הורי נפטרו מרעב ומקור ואני ואחי טופלנו כנראה על-ידי הקהילה או שירות-הרווחה במקום.
בשנת 1943-44 עם התקדמות הצבא האדום מערבה, הועברנו עם כל הפליטים שהיו באיזור זה לכיוון מרכז רוסיה, ליד העיר וורוניז’ – שם שוכנו בבית-יתומים נוצרי. המצב היה קשה. הרעב הציק והצפיפות העיקה.
(הערה של משה, האח הבכור: הילדים היהודיים הוכנסו לבתי-יתומים נוצריים לבטחונם – והיה עליהם להעמיד פנים שהם נוצרים – ולהשתתף בכל הטקסים הנוצריים).
עם נצחון בנות-הברית ושחרור פולין, הרשו הרוסים לכל הפליטים הפולנים לחזור למולדתם. וכך עשינו. בתחילת 1946, הגענו לקרקוב אשר בפולין ושם, שיכנו אותנו בבית-יתומים פולני נוצרי. לימים, בעזרת איש “הבריחה” הישראלי שעבד במקום והיה כנראה אחראי על איתור ילדים יהודיים במקום, ארזנו את חפצינו הדלים ובדרך לא דרך, הגענו לקן “השומר הצעיר” בביאלי-קומיי שבברית-המועצות ושם, נודע לי לראשונה שאני יהודי והחלו ההכנות לקראת עלייתנו ארצה.
(האח משה מוסיף: איש הבריחה שעזר לנו התחזה כסנדלר, ועזר לנו לברוח. כמה ימים חיפשה אותנו המשטרה הפולנית – ולא הצליחה לתפוש אותנו).
בביאלי-קומיי, בקן, הקנו לנו ערכים, היתה פעילות שומרית, משחקים, צופיות והכל מתוך הכוונה להעלות אותנו לארץ ישראל.
בשנת 1947, במסע חתחתים דרך צ’כוסלובקיה לגרמניה, מעבר בלתי ליגאלי בגבולות, ולאחר ציפייה במחנות-מעבר, אנו מגיעים לצרפת למקום שנקרא לשו – במקום שהוא ביתו של אציל צרפתי לשעבר – שנמצא בלב חורשה ענקית, התקבצה קבוצת ילדים מכל רחבי אירופה.
שליחים מארץ ישראל (אז- פלסטינה) מטפלים בנו. סוף סוף אני משתחרר לראשונה ממצוקת המלחמה והמחסור. אני מרגיש כילד חופשי. הטיולים והמשחקים בחורשות משרים עלי הרגשה טובה ואני חווה את הקמת מדינת ישראל.
אחי הבכור משה, עלה ארצה בשנת 1948, מאחר שלילדים מתחת לגיל 15 לא ניתן להצטרף לעליה, זייף משה את שנת-הלידה שלו
מ–1935 ל–1933 וכך, הגיע ארצה באוניה פאן-יורק.
אברשה ואני עלינו עם קבוצת ילדים מלשו והגענו ארצה בט”ו בשבט, שנת 1949 למוסד של עליית-הנוער נווה-הדסה. משם, כעבור זמן קצר הגענו לקיבוץ מזרע.
שם התקבצה קבוצה של ילדי הגולה שנקראה קבוצת “אבוקה”. רובם היו איתנו בלשו. כיוון שהייתי צעיר, העבירו אותי לקבוצת “חבצלת” שאף הם היו ילידי 1939 כמוני. כולנו התחנכנו במוסד החינוכי של קיבוץ מזרע. חברי-הקיבוץ אימצו אותנו למשפחותיהם כי לרובנו לא היתה משפחה.
אני התגייסתי לצבא לאחר סיום הלימודים ואחר-כך נשארתי כחבר-קיבוץ במזרע.
לזכרו של מאיר
מי זה מאיר שאותו הכרנו מילדות ?
אדם – שאף פעם לא מתאונן.
אדם – עם ידי-זהב, אשר יוצר להנאתו ולהנאת הסביבה.
אדם – וחבר שתמיד עוזר לכולם, ולא יודע לבקש עזרה מאחרים.
אדם – עם כח-רצון אדיר לנצח את המחלה.
החברים מהקבוצה – מ”חבצלת” נחשבו בעיניך מאיר – כבני משפחה ובעיקר, אלה שקלטו אותך מגיל צעיר, אותם אהבת אהבת-נפש.
מאיר, החיים לא הבטיחו לך גן של ורדים, אבל אתה פילסת דרך בין הקוצים ומצאת את האושר בדרך שלך.
– בהקמת משפחה עם נעמי ואורטל.
– ביצירה – עבודותיך בזכוכית מפארות את ביתך, בתי-חבריך, ואפילו המרפאה זכתה לכניסה מפוארת אותה יצרת ברגע האחרון ובשארית-כוחותיך.
– בעבודה – בשנים האחרונות היית איש-אחזקה בבית-הילדים, משקם צעצועים ומשחקים להנאת כל הילדים, ובשנים שכוחותיך עדיין איתך, לא בחלת בכל סוג של עבודה – העיקר לעבוד, לתרום ולהתפרנס.
לאחר נסיונות שעשית למצוא בית במחוזות אחרים, חזרת עם נעמי אלינו – ולתמיד.
ביתך השני היה כפר-גליקסון, שם קיבלה אותך משפחתה של נעמי והעניקה לך הרבה חום ואהבה. אבל האחד והיחיד היה בעיניך קיבוץ מזרע, החברים במזרע, החצר, חדר-האוכל, הכל.
הבית הראשון והאחרון שבשבילך היה קיים.
מאיר, או “ג’ופּה” כפי שקראנו לך תמיד,
נזכור אותך:
כחבר – אשר ליבו מלא אהבה.
כחבר – אשר היה אסור להזכיר לידו שחסר לך דבר-מה – כי למחרת זה כבר היה בחדרך.
כחבר – אשר הושיט יד לכולם ורק ציפה ליחס אוהד, אף פעם לא לתגמול.
כאיש צנוע אשר לא דרש לעצמו ולמשפחתו.
כאיש-משפחה מסור בכל נימי-נפשו.
מאיר – איפה ישנם עוד אנשים כאלה ?
תחסר לנו: לאורטל, לנעמי, למשפחה, לחבריך ולכל חברי מזרע.
עדנה גרינוולד.
יהי זכרו ברוך.
