נולדה בסרביה (נתינות רומנית) בעיירה ליפקה
בת ליוסף וצירל גיטליס
עלתה לארץ ב –  14/12/1924
הגיעה למזרע ב –  02/01/1925

אמא ליוסף מכטינגר
נכדים –  אורית, שחר ודן.
נינים –  אמיר, שקד, מעין, צפריר, אסף, הגר, נטע ונעם.

בלה נולדה בעיירה ליפקנה שבסרביה, באותה עת רוסיה הצארית. שכונה יהודית ובה רחוב אחד ובקצהו ביתו של “הפריץ” ולידו הכנסייה.
פרנסת המשפחה הייתה ממסחר בבדים וצמר.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה – נשתנה הכל. פליטים וצבאות עברו הלוך ושוב ועימם התמוטט הכל. אך המשפחה נשארה מאוחדת ובמקומה עד סוף המלחמה. עם תום המלחמה החלה תנועת עליה ציונית לארץ ישראל. המשפחה החליטה לעבור לעיר הגדולה קמניץ-פודולסק. עסקי המשפחה חוסלו, הבית נמכר ואז פרצה המהפכה ברוסיה והגבולות נסגרו. המשפחה נשארה יושבת על המזוודות ומסביבם כלי הבית והרהיטים. והנה מתחילה תזוזה של צעירים תוך התארגנות ב”החלוץ”. נעים לכיוון קונסטנצה תוך גניבת גבולות.
גם המשפחה מתחילה להתלבט. האחות סלבה לבית גיטליס יוצאת ראשונה בדרך לארץ ישראל. בהגיעה לחיפה היא מצטרפת ל”חבורת העמק” במחנה אוהלים במורד הכרמל. המשפחה ממשיכה להסס ואז מחליטה בלה גם היא להעז ויוצאת לדרך. היא מפליגה מנמל קונסטנצה באנייה “רומניה” ומגיעה אף היא לחיפה, שם מצטרפת לאחותה במחנה האוהלים של “חבורת העמק”. השנה 1925. תוך חיפוש גוף ההולך להתיישבות, היא מגיעה לאחר כמה חודשים ובאורח כמעט מקרי – לקבוצת צריפין וקושרת את גורלה עם מזרע. היא מקימה משפחה עם דוד מכטינגר ובשנת 1928 נולד הבן יוסף. לבלה היה זיכרון נפלא. היא שופעת סיפורים ותיאורים מהווי אותן תקופות – שנות העשרים, השלושים והארבעים. היא הייתה בקשרי ידידות עם אנשי צריף הפלמ”ח. עזרה להם בצרכי יום יום וב”שבת השחורה” היא עבדה במכבסה, וחיפתה תוך גילוי אומץ לב ותושייה, על התנועה מסביב לסליק המרכזי ומנעה בכך את כניסתם של החיילים הבריטיים וגילוי של הסליק.
לאחר כמה ימים היא נקראה לחיפה להעיד על אותן שעות וחלקה היא בהן – בכך שמנעה את גילויו של הסליק בידי הבריטים.
היא נשלחה כמטפלת למוסד במשמר העמק. היא עבדה במקומות רבים ותמיד תוך לימוד מעמיק ומסירות.
בין השאר עבדה במכוורת עם איש שלום, ייצרה ריבות וייסדה את המחלבה בה עסקה גם בייצור גבינות. בעבודה זו התמידה שנים רבות.
עם חלוף השנים והפרדות במשפחה, הפכה בלה לבודדת ומסתגרת יותר ויותר ולצערנו כך זוכרים אותה חברי הקיבוץ.
לפני כעשר שנים היא חלתה ונחלשה וקשה היה לה לנהל חיים רגילים ברשות עצמה. היא עברה לבית הבריאות בו הייתה מספר שנים.
בשנים אלה, הארוכות וקשות מנשוא, הצליחה לשמור על שקט נפשי. תמיד התעניינה וידעה הל על הנעשה, משוחחת עם הבאים, זוכרת את שמות הילדים, מעולם לא מתאוננת על מר גורלה.
עם פטירתה של בלה נמוגה עוד אחת מאותן דמויות של חברים וחברות בקיבוץ מראשית דרכו, מאותן שנים רחוקות ונשכחות לא מעט, מתולדות הקיבוץ לדורותיו. דור הראשונים כמעט ונעלם מחיינו ועמו גם הזיכרון ולקחיו.
בלה, סוף סוף את בחוץ, בחיק הטבע, מסביבך רבים מאלה אתם חיית והלכת לאורך כל חייך.
נוחי כאן, משנות סבלך הארוכות.
אנחנו, אלה שהכירוך נזכור אותך תמיד.

יורם פרוכטר (הארכיון)

“צריף הפלמ”ח” – קטעים מסיפורה של בלה:
הם היו בקיבוץ אלונים, לפני שעברו ובאו אלינו למזרע. כשבאו אלינו – העמידו להם צריף גדול על יד הגדר המערבית – בפינה הדרומית – בקצה שדרת הברושים הכפולה העוברת כיום ממזרח לחדר האוכל. שם בקצה הצפוני וקצת מזרחה – עמד לו הצריף, מבודד וכולו אומר משהו מיוחד. וכששאלו אז וגם בהמשך הזמן – מה הצריף הזה ולמה או למי הוא משמש, הייתה התשובה אחת – זהו הצריף של הקרן הקיימת.
אני הייתי מקשרת בין אנשי הצריף לבין הקיבוץ – בכל הדרוש לצרכי יום יום – כגון לחם ופרודוקטים, אספקה קטנה ועוד צרכים שונים רבים.
וכך, תוך מגע יום יומי – הכרתי את כל הבאים לשם. היו ישיבות קבועות בכל יום ראשון. בין הבאים אני זוכרת את יצחק שדה, יצחק דובנו, אורי ברנר, נחום שריג, יגאל אלון, אפרתי וכמובן את שושנה ספקטור – שהייתה באה כל יום ונוסעת בערב לאלונים הביתה.
באותה שנה עבדתי במוסד במשמר העמק כמטפלת, והחדר שלי שהיה בבית הראשון על יד מגרש הכדור-סל כיום, עמד לרשות האורחים בקיבוץ וגם לצרכים אחרים לפי הצורך.
גם יגאל אלון שהיה מגיע לפעמים, ורואה אותי בצריף – בכל פעם, התרגל לכך והחל רואה אותי כאחת מהצוות של הצריף – כמעט.
כך זה נמשך עד השבת – השחורה – ואז השתנה הכל. אבל עוד לפני כן התחילה הרגשה שמתקרב משהו, היו גם ידיעות וסימנים שהאנגלים יודעים על המקום. התחילו להרחיק כל מני מסמכים מהמקום, חלק מהם החביאו אצלנו בעליה של רפת א’, ואולי במקומות נוספים. אחרי פעולות שחרור המעפילים מעתלית – הייתה אוירה של “משהו מוכרח לקרות”.
אחד הדברים החשובים שהיו בצריף היה המשדר, ומרומי לקח אותו מהצריף ומהר למכבסה שמתחתה היה הסליק, אבל לא היה לו כנראה זמן, ואולי גם נראה לו מסוכן לפתוח אותו ולהיכנס עם המכשיר פנימה. הוא החביר את המכשיר במכבסה ואני לא ידעתי איפה בדיוק, חשבתי שמתחת לערימת הכביסה, כשהגעתי לעבודה ידעתי שצריך לעשות הכל שהחיילים לא ייכנסו פנימה. וכך באמת היה, החיילים ראו אותי עובדת בפנים “והבינו שהכל בסדר” ואין צורך להיכנס ולחפש. היות ולא ידעתי איפה המכשיר, גם לא יכולתי לנסות ולהחביא אותו יותר טוב. לושקה ופינמסר היו מגיעים כל פעם לסיבוב ושואלים מה נשמע. הם הסתובבו עם פח ובו אוכל ושתייה וגם העבירו בו הודעות ודברים אחרים. ללושקה היה סרט ועליו צלב אדום – וזה עזר מאוד.
 

שלום לסבתא בלה
מילים שנאמרו על-ידי נכדתה אורית וינר, ליד הקבר,
יום ו’ ו’ כסלו תשנ”ח, 05/12/1997

לסבתא בלה היו מילים:
“אנחנו”, היא הייתה אומרת, “שמנו צמוקים בתה שיהיה מתוק”:
לנסיעה צריך לחפש “הזדמנות”:
כשהנקתי את ילדי הביעה תמיד דאגה: “יש לך די?”.

לסבתא בלה היה חדרון קטן להתכנסויות משפחתיות בערב שבת.
היו שם “רוגעלך”, ממתק לכל אחד בצלחת ותפוזים קלופים.

לסבתא בלה היה חום מיוחד לנכדים ונינים.

לסבתא בלה היו פנים יפות, אינדיאנית? כוזרית?

לסבתא בלה היה כאב גדול, שנפער במשפחתנו, וחרץ קמטים עמוקים בפניה היפות.

לסבתא בלה היה את אבא שהיה מסור לה עד יומה האחרון.

אתמול נפרדתי ממך בנשיקה. סבתא בלה נולדה ומתה בחנוכה.
נסגר מעגל, אשרנו שזכינו להיות נכדים.

הפנים

את הפנים שיש לי
קיבלתי מאמא שלי,
גם היא את פניה קיבלה
מאמא שלה,
סבתי לי מסרה את פניה דרכה,
איזו דרך ארוכה!

כך היא שולחת אותם לנכדים, אחר לנינים.
במשפחה שלי מי שנולד
מקבל מתנה – פנים.

כל פעם הם מופיעים חדשים ושונים –
עיניים כחולות הופכות ירוקות,
מתקרבות אל האף או מתרחקות,
אבל תמיד במשפחה שלנו, הבנים
הלאה הלאה, כנהר
נושאים את הפנים.

נורית זרחי

יהי זכרה ברוך