לאה ניר לבית נוישטיין
בת פרחה וצבי נוישטיין.
שמות אחיה/אחיותיה לא ידועים.
נולדה ב-י”ט באייר תרע”ד – 15.05.1914 יבלונקה (פולין).
נפטרה ב-כ”ג בטבת תש”נ – 29.01.1990 במזרע.
אם למשה, עדה, צביה ועודד.
סבתא לרינת, ליאור, ניר, ינון, ינאי, טל ונועם.
ניניה: ניר, אריאל, אדם, נעמה וזוהר.
לאה נולדה בכפר יבלונקה ליד טורקה בפולין. בכפר, חיו יהודים בצד אוקראינים, היהודים כולם היו דתיים מאד. בכפר היה בית כנסת, משפחתה של לאה, ביקרה קבוע בבית הכנסת ושמרה בקנאות על השבת. היהודים, היו בעלי אדמות. האוקראינים, רדפו את היהודים על היותם בעלי הממון ומדי פעם, ערכו בהם פוגרומים. כאשר לאה היתה ילדה קטנה, אביה גויס לצבא הפולני למלחמת העולם הראשונה ולא שב משם. אמה, נשארה עם ארבעה ילדים ונאבקה נגד האוקראינים, אשר ביקשו את אדמותיה. לילה אחד, נכנסו האוקראינים לביתם, רצחו את כל בני המשפחה. לאה, ילדה בת ארבע בלבד, ברחה לעיירה הסמוכה – טורקה. שם גדלה בבית היתומים היהודי, עם הזמן הצטרפה ל”השומר הצעיר”.
בשנת 1929, הצטרפה לאה לקבוצת “החלוץ” והיתה במשך מספר שנים בהכשרה לקראת עליה. בשנת 1934 עלתה לארץ. הגרעין שלאה עלתה אִתו, היה מיועד לכפר-מסריק ועבר הכשרה במזרע, כאן, לאה פגשה את זיגו ונשארה אִתו להקים את משפחתה – ביתה. נולדו להם ארבעה ילדים: משה, עדה, צביה ועודד.
עם הגיעה למזרע עבדה לאה בפלחה, בסנדלריה, בלול, במטבח ובטיפול בילדים. מאוחר יותר, ריכזה את מחסן הבגדים, ריכזה את המטבח ואת חנות מעדני מזרע. בסוף ימיה עבדה וריכזה את הכלבו של הקיבוץ.
במשך השנים, לאה היתה פעילה בוועדות רבות בקיבוץ: ו.חברים, ו. עבודה, ו. משק, ו. בית ספר – חינוך, סדרנית עבודה, וו. בריאות.
במלחמת יום הכיפורים, משה, בנה הבכור נהרג. זמן קצר אחר כך זיגו, בעלה, נפטר ולאה נותרה עם כאב הפרידה הכפולה.
בבוקר 29.01.1990 בשעה 7:00, לאה לא הגיעה לעבודה.
ב-7:30 חברותיה לעבודה הלכו לראות מה קרה ומצאו אותה בביתה – לבדה נפטרה.
משפחה זה דבר יקר – נותנת תקווה ומקום למחר
עבור אמא שלנו,שגדלה ללא משפחה, הייתה עדה לרצח בני משפחתה בגיל רך, ועברה ילדות ללא קרוב ומכר, המשפחה שהקימה בבגרותה הייתה קודש הקודשים, מרכז החיים, וילדיה היו העיקר.
אמא היתה מרכז המשפחה. גם כילדים צעירים וגם כשהתבגרנו, היתה חייבת לדעת כל דבר שעובר עלינו וחיה בדאגה מתמדת לכל אחד ואחד מאיתנו. תמיד תכננה, ארגנה והפעילה אותנו. קראנו לזה מבצעים. אמא צעדה ממבצע למבצע, מאירוע לאירוע, גם אם אמרנו: “די מספיק, תני לנו לארגן”, או “בואו נעשה קצת הפסקה” זה לא עזר. ע”פ תפיסתה, המשפחה חייבת אירועים מאורגנים כדי להיפגש, כדי להיות יחד כמה שיותר. עם הזמן, המשפחה עבורה כללה גם ילדים מאומצים שהגיעו מהגולה ללא משפחה, ילדי-חוץ שהגיעו לקיבוץ ללא הוריהם, צעירים שהגיעו לאולפן, ומעל הכל החברים של ילדיה. מאוחר יותר צורפו בני-זוגם וילדיהם למשפחה מורחבת וגדולה. היא השקיעה בארוחות ביתיות במאפים ובבישולים והפכה את ביתה, למרכז משפחתי – חברתי בכל יום שבת. גם כשילדיה בגרו ולא הגיעו בשבתות, ביתה היה מלא במשפחות הצעירות, החברים של ילדיה שהפכו להיות החברים שלה.
העבודה, היתה עבור אמא ערך מקודש נוסף, מעולם לא הרשתה לעצמה לוותר על יום עבודה, תמיד לקחה אחריות על המקום והרגישה שאי אפשר בלעדיה. כילדים, היתה לוקחת אותנו בלילה לפני השינה, ברוח ובגשם, להשכיב את האפרוחים בלול – “שלא יהיה להם קר”. או כשריכזה את המטבח, בשעות הילדים, “עזרנו” להוציא לחברים את ארוחת הערב. בכל מקום עבודה, “הגדילה ראש” ולקחה את הריכוז.
משה נהרג, אבא נפטר, ליבה נקרע לחתיכות, – היא המשיכה, אך שמחת חייה אבדה ומרירות גדולה עלתה בה. היה לה קשה.
ולמרות זאת, המשיכה לתת לנו, לילדיה ונכדיה הנשארים, חום ואהבה. נשארנו קדושים עבורה.
כתבה: צביה צימרינג.
יהי זכרה ברוך
