צבי (צֶבֶּה) סַדָּן
בן אברהם וכֵּילָה.
נולד ב-ז’ בסיון תרצ”ד – 21.5.1934 במזרע.
נפל ב-ט”ו בתשרי תשל”ד – 11.10.1973 ברמת-הגולן במלחמת יום-הכיפורים.
חבר קבוצת “תּוֹר”.
הניח אם, רעיה – תמרה וארבעה ילדים: דלית, גל, אייל, וחנן.
צבי או כפי שנקרא, צֶבֶּה, סיים את לימודיו במוסד החינוכי, בקבוצת “תור”.
בחור פעיל, מצניע לכת. עושה את מעשיו בתבונה. אינו מרבה בדיבורים, חיוך קל על שפתיו. ראשו נטוי במקצת כאילו מופנה בהתבוננות חוקרת- לבבות אל החברים. “עלם במקומו” בחברה ובמעשה. סייר נלהב. חובב טבע.
צבי, עם התגייסותו לצה”ל, הריהו רע מקובל על חבריו. כמובן מאליו הולם אותו הכינוי שדבק בו: “צֶבֶּה סמל המוראל” של היחידה. צבי שותף בכל משימה, בכל קושי. יחד עם צֶבֶּה סוחבים – וקדימה, כל שביל בארץ, כל משעול לכבוש ברגליו.
וכשהתנדבה היחידה “101”, צֶבֶּה (ואחריו חנן) בין הראשונים בה. הם עושים ממש בצוותא פרק-חיים זה.
בשובם הביתה לאחר השירות הצבאי, הם משקמים את ענף השלחין.
צב’ה, איש השדה, מאוהב במרחבים. סייר נלהב ומלהיב את החברים והילדים “לכבוש את הארץ ברגליים”, להעפיל איתו על פסגות ההרים, להכיר כל צמח, להאזין לציוץ הציפור.
צבי נבחר לתפקידים מרכזיים בקיבוץ. הוא מצטיין בתבונה מעשית, בהשקפת חיים שורשית, בהבנת המהות של המימוש העצמי תוך בניית החברה והשתלבות בחיי העבודה. צבי, כמזכיר הקיבוץ כובש את לב הצעירים והמבוגרים כאחת בדרך של דוגמא אישית ובשלוות הרוח האופיינית שלו.
צֶבֶּה, איש הכותנה, בונה את הענף. חרוץ, מתבונן ורואה, חיוכו מקדם ומלכד.
עד מלחמת יום-הכיפורים, הספיק צֶבֶּה להשתתף באין-סוף מבצעים בטחוניים, מרדפים, מאבקים ומשימות עלומות.
בבית, הוא איש שליו, מלא חן, אב משפחה חם ואוהב את ארבעת ילדיו.
בחזית הגולן, בפגיעה ישירה, נדמו חייו כשסביבו בוכים עמיתיו שם – החיילים…
מדוע כל ידידי
הטיפה הקטנה של יורה משמים,
היא תפילה להמשך, לפריחה, לחיים.
הדמעה הזולגה עלי לחי אפיים,
היא פורקן הכאב לחיי ההולכים.
הם היו כמו כולם, ידידים, כאחים.
הם היו ככולם, באבק הדרכים.
הם רצו בחיים, חי שמיים חרשים.
הם קיוו כמו כולם לחיים חדשים.
פשוטים הם היו, ריבונו של עולם
מהתלם יצאו לעזרו של העם.
אתה שבחרתנו מכל העמים
אתה השארתנו עם שכולים.
מה זכותו ריבונו של עולם ?
לתת ולקחת חיים ככה סתם.
מהי זכות לקיום ההמשך ?
אם בורא נפלאות במוות חושק.
לא נבכה אלוהים, יבש המקור.
נמשיך בדמותם, נמשיך עד לדרור.
לא ניתן בחינם חיים, אל נקם.
נזרע בדמם ונקצור בדמעות.
לא נשכח לעולם אמהות שכולות !
נחייה עם דמותם לאורך דורות.
ניקום נקמתם בטיפות אחרות,
הטיפה הקטנה של יורה משמיים,
היא תפילה להמשך, לפריחה, לחיים.
הדמעה הזולגה עלי לחי אפיים,
היא פורקן הכאב לחיי ההולכים.
-אלכס סייפן- 1.11.1973 .
יהי זכרו ברוך
