בת: הינדה וזאב שברצברד
נולדה: בגרמניה בעיר ביוטם
עלתה ארצה:
חברה בגרעין בניר דוד משנת 1941
חברה במזרע משנת: 1942 מקבוצת “הייקים”
נשואה לגיורא סימונס משנת 1944
בנים: אילנה, גילה, נורית , בועז.
נכדים: גלי, טמיר, דורין, לב, סתווית, דין, דניאל, סיני, גבע, ארי, גיל.
נינים: טליה, מאיה, ליה, מעין, מתן, נוה, אלה יהב.
בשנת 1942 נכנסו חנה וגיורא (כאשר התגייס לפלמ”ח) לצריף משפחתי, והתחתנו בשנת 1944. לקחו מחייקה את הטבעת והלו לרב בתל עדשים זו הייתה כל החתונה שק תפוזים קצת עוגיות וסלובוביץ וייצגו את השמחה עם החברים.
שלוש בנות ובן נולדו לנו כולם נישאו אני מאושרת עם ילדי ונכדי וגאה במשפחה שיצרנו יחד.
הימים עם גיורא היו מלאי שמחה ואהבה והקרינו על משפחתם וחבריהם שלא עזבו אותה אחרי מותו של גיורא.
העבודה במעדני מזר ובמפגש מספרת חנה
אחרי גמר ריכוז הקניות עברתי לעבוד במעדני מזרע בחנות ואחר כך במפגש מזרע. מאד אהבתי את העבודה הזאת אני מרגישה שאני תורמת ואוהבת את האנשים שאני נפגשת איתם.
אמא
ריבונו של עולם לא ממש היה איתך בחודשים האחרונים…. אך בשנים שקדמו, פה בעמק הזה שהתירס והכותנה בלבלובם והחמניות בשיא פריחתן.
בעמק הזה שחוגג 100 שנות התיישבות, שאת ואבא שותפים לעשייה האדירה הזאת.
זכית זכות לחיים מלאים ומאושרים במחיצת בעלך – אבא שלנו, אהבת חייך ואיש אחד יחיד ומיוחד, זכית לנו: ארבע אחים אוהבים שמוכנים לקטוף את הכוכבים האחד בשביל השני
בזכות הבית האוהב והמחבק שלך ושל אבא, זכית לחתנים, נכדים ונינים כולם התקבצו ובאו לך…. זכית לחברים נאמנים שדאגו לך ואהבו אותך ולטיפול מסור בערוב ימיך.
מאז שאבא הלך לעולמו –סוכות 1987 משהו בך כבה
לא הצלחת לחזור להיות האישה המאושרת בעולם …החיים נמשכו ואנחנו סביבך מחזירים לך חיבוק, כל כך משתדלים…אך משהו בך חסר.
היום אנחנו טומנים אותך לצד אבא, שתתאחדו סוף סוף,
תסתכלו עלינו בגאווה ובאושר כפי שעשיתם בחייכם ופשוט תיהנו כי יש ממה!
אומרים שכל סוף הוא באיזה שהו מקום סימן להתחלה לא כך במוות תם פרק חיים.
אוהבים אותך
נורית
********************************************************************************************************************
אמא, אמא אמא
לא נפרדתי ממך בהספדים כתובים אבל גם לא אפרד ממך לעולם
את האישה הכי משמעותית בחיי, את הגזע של המשפחה ועמוד האש.
את באמת היית מיוחדת אחרת ושונה מכולם.
הדבר הכי חשוב שהשארת לנו אחרייך זה אחד את השני אנחנו כל כך אוהבים ומכבדים זה את זו
וננסה להעביר גם לנכדים.
הנחלת לנו חיים מבורכים, מאושרים מלאים באהבה ורעות ולא נשכח את מורשתך ואותך לעולם
בתך הבכורה אילנה
********************************************************************************************************************
חנות הבשר ראיון עם חנה סימונס
שאלה: הלקוח הגדול ביותר של המפעל הוא החנות הצמודה אליו. כה – 12-10% מהיצור יוצא לציבור דרך “צינור שיווק” זה. חברות שלנו שעובדות שם הו מייצגות את מעדני מזרע כלפי הקונים. דפי מזרע בחר בחנה סימונס בכדי לשאוב מידע על המקום.
חנה האם ואייך מורגש המיתן והמצב הכלכלי בחנות? האם קונים פחות?
חנה: לא קונים פחות, יש אפילו הרגשה אם כי לא בדוקה שיש עליה מתונה בהיקף המכירות. אבל חוג הלקוחות התחלף, בעבר היו רבים מן הקונם אנשי הסביבה, רופאים ואחריות, מושבניקים וכל מיני אנשים שעובדים בסביבה, אלה כעט ממעטים לפקוד אותנו, הם מראים את עצמם לפי החגים, ערב יציאה לפיקניקים או אירועים כאלה או אחרים ואז הם אומרים לנו את הפזמון הידוע: “אתם טובים אבל יקרים”. במקומם באים כעט יותר ויותר אנשים ממרחקים עורכי דין מהנדסים וכל מיני כאלה שלא חיים על משכורת.
שאלה: מה מביא אותם שיסטו מדרכם ויבואו לערוך את קניותיהם דווקא כאן?
חנה: אומר לך, אנו מנסות ובמידת מה גם מצליחות ליצור אווירה מיוחדת בחנות שהיא קצת שונה מהמקובל במסחר הקימונאי בארץ. הלקוחות זוכים לטיפול אישי ליעוץ, ליחס אדיב. יש שמביאים אורחים מחו”ל לחנות כמו אל אתר תיירות, ולאה לרוב מביעים התפעלות ואומרים שהרמה היא רמה אירופאית פלוס. גם רכשנו אמון של לקוחות מה אתה יודע יש כאלה שמזמינים בטלפון סחורה ב – 10-12 אלף ל”י אנחנו מכינות להם והם באים לקחת.
שאלה: אייך האוירה בין העובדות כצוות?
חנה : הבחורות עובדות ברצון יש בעיה של עבודה אחר הצהרים רשמית סוגרים בשעה 16.00 אך אין אנו מגרשות לקוחות שבאים ולכן הרבה פעמים אנו גומרות ב – 17.30 וזה מרתיע חברות שיש להן ילדים קטנים ומכניס קצת מתח. אבל בדך הכלה אוירה נעימה ויש לנו ספוק מעבודתנו בפרט כשהפדיון גדול.
שאלה: מה נקרה פדיון גדול?
חנה: יש ימים שעוברים את המאה אלף.
שאלה: שקל?
חנה: לא, לירה, אני עוד זוכרת שכאשר לפני כמה שנים הגענו יום אחד לעשרת אלפי ל”י- משה גרטי הביא לנו בונבוניירה נוספת על כל אלף לירות נוספות. אבל אחרי 12 אלף הוא כבר לא עמד יותר בדיבורו.
אנחנו חבר העובדות עברנו את גיל “השלושים” ובכל זאת עושות את ה”שש שעות” שלנו על הרגליים ומבחינה זאת ההרגשה בהחלט טובה.
יהי זכרה ברוך
