מנחם פורת (וולף) לבית פיסטרונג.

בן מטיל-לאה וחיים-שאול פיסטרונג-וולף.

נולד ב-כ’ בסיון תרס”ד – 3.6.1904 ברדומישל (אוקראינה).

נפטר ב-י”ט סיוון תשנ”ד – 29.5.1994 במזרע.

אח לרייזל, אדלה, אסתר, נחמה (חומה), הארי-צבי וברטה.

עלה לארץ ב-1928.

נשוי לחנה לבית סובל.

אב לנאוה, עלי ז”ל, שאול.

סב לגיל, אביב, אופיר והדר הלפרין, רמיה, אבירם ושרה פורת.

 

מנחם נולד בעיירה קטנה בשם רדומישל בפולין (היום באוקראינה). הוריו היו בעלי מבשלת שיכר וכל חיי העיירה התנהלו סביב מקום בילוי זה. להוריו היו עוד נכסים בעיירה וביניהם, טחנת קמח. אביו חיים שאול ואמו מטיל גידלו 6 ילדים.

אבא בא ממשפחה דתית, למד בישיבה, והלך לבית הכנסת.  אולם כשרוח חדשה נשבה בקרב יהדות פולין והוא גילה את הציונות, עזב את משפחתו, נסע לצ’כיה להכשרה, שם עבד בחקלאות אצל איכר והכין את עצמו לעלייה ארצה.

משם, מבלי להפרד ממשפחתו, נסע ישר ארצה. זה היה בשנת 1928 וכך, הגיע בעקבות בן-דודו -וולף א’-  לקיבוץ מזרע. אז היו כאן רק כמה אוהלים וקבוצה קטנה של חלוצים, וכאן מצא את ביתו.

בתחילה עבד בעבודות שונות, היה עגלון ואחראי על האורווה וההובלות, אז נסעו עם עגלה וסוסים להביא מים מבלפוריה. אלה היו ימים קשים של דלות וחוסר עבודה.

במשך השנים נכנס אבא לעבוד בפלחה, למד לנהוג בטרקטור, והפך לפלח הטוב ביותר. סיפרו אז שאיש לא ידע לזרוע שורות ישרות כמוהו. אבא לימד דור שלם את רזי עבודת הפלחה, ובהפסקות היה מספר להם סיפורים.

מנחם ידע לספר, ואהב לספר על חיי העיירה בפולין ועל ראשית החיים בקיבוץ.

הוא היה צעיר ברוחו ואהב לצחוק ולהתבדח. אהב את הצעירים והם, אהבו אותו ואת סיפוריו העסיסיים שנהג לספר, בהפסקות שהיו בעבודה בשדה.

מנחם אהב את עבודתו בפלחה שהיתה עבודה פיזית קשה, בתנאי האקלים של ארצנו – קיץ חם ולוהט וחורף גשום וקר, והתמסר לה עד גיל מבוגר. למעשה, הוא היה אחרון הפלחים הותיקים שהתמיד ונשאר על הטרקטור, עד שהוחלפו הכלים הישנים בחדשים, ואז נאלץ להפרד מעבודתו שכל כך אהב והיתה כל חייו.

שעות וימים היה יושב על הטרקטור ועובד במרחבי העמק היפה שלנו, וכך קשר את גורלו עם האדמה הזאת.

היו תקופות, בעיקר בחורפים גשומים שמנחם עבד במאפיה יחד עם טושק- א. אמרנט ועם בוז’ו רייכר.

 

לאחר שפרש בגיל 70  מהפלחה, עבד עד גיל 80 כעוזר איש האחזקה של  דודי הקיטור,  בתחילה עם יולק ואחר כך עם משה קמחי, שהיו אחראים על כל ציוד הקיטור של חדר האוכל, המטבח, המכבסה וחדר הגיהוץ.

מנחם היה איש טוב לב, אהב את העבודה ואת הקיבוץ ותמיד היה מוכן לעזור לכולם.

עם סיום מלחמת העולם השניה, הגיעו שארית בני משפחתו ומשפחת אשתו, חנה פורת ארצה.

אחיו, שאיבד בשואה את אשתו ושני ילדיו התאומים, ואחותה של חנה עם בעלה לאחר שנים במחנות.

מנחם הזעיק את כל ידידיו ומכריו מהעיירה בפולין, שחיו בחיפה, והם הצליחו למצוא דירות בחיפה התחתית, בהן היה צריך להשקיע הרבה עבודה בשיפוצן. ויחד עם ידידיו כשהוא נוסע לחיפה לאחר יום עבודה בפלחה, שיפצו והכינו דירות עבור בני המשפחה, וגם עבודה מצאו להם.

מנחם היה בעל חוש הומור מיוחד, תמיד עם חיוך על הפנים, תמיד במצב-רוח טוב.

לידידיו היתה שמורה עימו תמיד איזו בדיחה טובה.

מנחם הכיר את חנה סובל, אשתו לעתיד כשנסע לביקור משפחה בפולין עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה. לאחר שנפגשו, התכתבו במשך שלוש שנים ואז, עזר הקיבוץ למנחם להעלות את חנה לארץ בנישואים פיקטיביים, כאשר שלח את רפאל מעין להתחתן איתה ולהביאה ארצה.

מנחם גידל יחד עם חנה אשתו, שלושה ילדים: נאוה, עלי ושאול. גאוותו היתה על משפחתו וילדיו  המוצלחים.

מנחם הוכה קשות כשבנו האהוב, עלי, נפטר ממחלת הסרטן בעת שירותו הצבאי בצנחנים, והוא בן 19 בלבד. הוא לעולם לא התאושש מהמכה הקשה.

מכל משפחתו הצליחו אח ואחות להגר לאמריקה, עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, וכך נותרו בחיים והקימו משפחות.

מנחם אהב להקשיב למוסיקה, בעיקר לשירי חזנות, וגם ידע לשיר וללוות עצמו במנדולינה. כמו כן, אהב לנגן בגרמושקה – היא מפוחית הפה שלו.  שני בניו ירשו ממנו את אהבת המוסיקה. עלי אהב לנגן על מנדולינה, ושאול גם הופיע בשירה בליווי גיטרה.

מנחם, או כפי שכינוהו: מנדל’ה, היה איש פשוט, איש עבודה ומשפחה שזכה לחיות חיים ארוכים ובריאים, זכה לזיקנה טובה ונחת מהמשפחה והנכדים.

תמיד נקי, מסודר ונראה יפה.

“מנדל’ה, מה שלומך” ? היה נשאל,

“היום הכל בסדר”, היה עונה בחיוך, “מחר, אני לא יודע”…

בסוף חייו היה דואג להכין את בני המשפחה בהומור הטוב שלו, וכך אמר:

“עוד מעט, עוד מעט, כל החברים שלי מחכים לי למעלה”…

בשנים האחרונות לחייו לקה באירוע מוחי קל, ואמא התמסרה לסייע לו וללמד אותו הכל מחדש, להתלבש, לנעול נעליים, לאכול, לדבר ועוד. והוא הצליח לומר כמה משפטים, ולתקשר עם בני המשפחה.

מנחם נפטר מספר ימים לפני יום הולדתו ה–90,  ב-29.5.1994 .

בלכתו, השאיר  משפחה אוהבת וקיבוץ לתפארת, שהוא היה אחד ממניחי היסוד שלו.

 

יהי זכרו ברוך.

                                                     כתבה: בתו, נאוה הלפרין לבית וולף.

 

בני המשפחה שניספו בשואה:

האב – חיים-שאול פיסטרונג – וולף.

האם – מטיל–לאה פיסטרונג.

אחות – רייזל.

אחות – אדלה, בעלה וילדיה.

אחות – אסתר, בעלה וילדיה

אחות – חומה – נחמה .

אח ואחות נוספים (בוגרים כנראה), הצליחו להגר לאמריקה שם הקימו משפחות.

אח –  הארי-צבי ובני משפחה.

אחות – ברטה. לברטה נולדו  שתי בנות באמריקה.