עֵלִי פּוֹרָת
בן מנחם וחנה.
נולד ב-כ”ב בתמוז תש”ו – 21.7.1946 במזרע.
חבר קבוצת “סנונית”.
נפטר ב-כ”ז בטבת תשכ”ו – 19.1.1966
בגיל 19, לאחר מחלה קשה.
הניח: הורים, אחות – נאוה, אח – שאול.
נקבר בבית העלמין של הקיבוץ.
עלי היה בן מזרע וחבר קבוצת “סנונית”. הנער נתברך בכשרונות ובנטיות-לב רבי-גוונים. אך מעל לכל, בלטה עוד בילדותו חיבתו לטבע. זאת היתה אולי החוויה העמוקה ביותר, שהעשירה את חייו הצעירים.
אהבתו לכל חי ומשיכתו לאמנות, יתכן כי שאבו השראתן ממעין אחד ואף הוליכו לאותו אפיק – הרצון העז לתאר, לעצב וכן גם לדעת ולחקור את בני גידוליו וטיפוחיו.
עם כל חִנוֹ, עיניו התכולות וחיוכו שובה-הלב, היה עלי נער רציני ומעמיק. עולמו הפנימי העשיר שפע התלהבות. הוא פיתח פעילות ענפה, הן להנאתו והן להעשרתה התרבותית של החברה.
עלי היה אהוב על חבריו, מעולם לא רב ולא הסתכסך, והיה תמיד פותר את הבעיות החברתיות בקבוצתו, ברצינות ובעדינות שנבעה מאופיו הנוח.
עיסוקיו של עלי היו מרובים וחריצותו לא ידעה גבול. הוא ערך תצפיות, גידל וטיפח קקטוסים בגינת ההורים, פיחלץ חיות וציפורים לחדר-הטבע, הביע עצמו בצליל ובמכחול, הוכיח תבונת כפיים מעולה במלאכת-יד אמנותית, גילף חיות בעץ, עשה עבודות נפלאות בהדבקות קש, צייר למסיבות והכין קישוטיהן, ערך ואירגן תערוכות.
גישתו לכל הסובב אותו היתה תמיד מלאת ענין, בתום-לבב ובכנות. ברוב ענוותו נזהר מלהבליט את יכולתו בתחומים שונים ומגוונים.
בשנת 1964, התגייס עלי לצה”ל. הוא ביקש להתנדב לשייטת וראה בכך אתגר. לאחר חצי שנה ירד כושרו, ואז ללא כל בדיקות שלחוהו לחיל הצנחנים. את קורס-הצניחה כבר עבר כשהוא מתייסר בכאבים… החולי שקינן בו, פרץ והשתלט עליו. אולם לא אדם כמוהו ישלים בנקל עם מר-גורלו. בשארית כוחותיו ביצע את חמש הצניחות שהקנו לו את כנפי הצנחן, אותן כבר קיבל בבית-החולים…
מכאן ואילך, התפתחה המחלה הממארת בקצב מדהים. תוך חצי שנה שם המוות קץ לחיי עלי. והוא עדיין בראשית חייו.
חנה פורת מספרת על גינת הקקטוסים של עלי בנה.
אנחנו חברי קיבוץ מזרע. אנשים מבוגרים. היה לנו בן בחיל-הצנחנים שנפטר ממחלה ממארת בהיותו בן 19 בלבד.
בין התחביבים הרבים שהיו לו היתה גם אהבה מיוחדת לצמחים.
מאחורי ביתנו, על שטח קטן מאד שתל וטיפל באהבה בקקטוסים ממינים שונים וגם הרבה לעסוק בהרכבות שלהם.
כאשר היה מגיע הביתה לחופשות מהצבא, עוד עם התרמיל על הגב, היה רץ קודם כל לפינת-הקקטוסים האהובה שלו. היתה זו פינת-חמד שהרבה חברים היו באים לבקש ממנו ייחורים, או שבאו ליהנות מיפי הפריחות.
במיוחד, כאשר היתה פורחת “מלכת-הלילה” שהפרח שלה גדול ומדהים ביופיו, היו באים חברים בלילה ומצלמים את הפרחים היפים. ואצלי, התאספו תמונות צבעוניות יפות להפליא שחברים צילמו והביאו לי למתנה.
לאחר מותו, רציתי במשך שנים רבות להקים במוסד החינוכי בו גדל, פינת-קקטוסים לזכרו, אבל אז לא היה עם מי לדבר…
במשך הזמן, עברנו לדירה אחרת והיה לי חבל להשאיר את הגינה בלי יכולת לטפל בצמחים. הזמנתי מספר חברים שידעתי שישמחו לקבל שתילים. חלקם לקחה בתי נאוה כאשר עברה לשיכון חדש ושם, שתלה גינת-קקטוסים. וגם לי נשארו כמה קקטוסים קטנים ששתלתי בגינתי הקטנה מתחת לחלוני, והם ממשיכים לגדול ולפרוח בפרחים נהדרים. גם “מלכת הלילה” מטפסת על קיר ביתנו עד לגג ובזמן פריחתה, באים חברים להתפעל מיפי הפריחה.
במשך השנים, הקימה בתי נאוה בעזרת הנכדים שבגרו פינת-קקטוסים בפינת-החי של בית-הספר. על סלע גדול שבכניסה לגינה, יש שלט המספר על הבן עלי שאהב כל כך בעלי-חיים וטבע, והפינה מוקדשת לזכרו.
יש סיפורים עצובים. אלה החיים שלנו, אבל אפשר גם אחרת.
חנה פורת.
המאמר פורסם בשבועון “הדף הירוק” באוקטובר 1984, בעקבות סיפור שקרה בקיבוץ אחר בגן-קקטוסים.
יהי זכרו ברוך
