אליהו פיינמסר
בנם הבכור של חיקה וישראל
בכור הבנים במזרע.
אח לאסא.
נולד ב-ט”ו באייר תרפ”ג – 01.05.1923 בחיפה.
נפטר ב-א’ באב תשנ”ד – 09.07.1994 במזרע.
למד במוסד החינוכי משמר-העמק בקבוצת אילה.
נישא ליעל ויחד הביאו ששה ילדים.
אב להגר, מיכל, אבי, נעמה, ענת ורחל.
סב לשמונה-עשר נכדים ונכדות.
אליהו פיינמסר, בנם הבכור של חייקה וישראל פיינמסר ובכור בני מזרע.
אליהו נולד בבית החולים בחיפה באחד במאי 1923, בימים שידי הקבוצה היו מלאות עבודה בבניית בלפוריה. חייקה לא סלחה לישראל שנים רבות על שלא בא אליה לחיפה עם לידת אליהו. הוא לא הרשה לעצמו להפסיד שני ימי עבודה.
כך, ספג אליהו מנה של עבודה כערך עליון מרגע -לידתו, וכבר חש בטעמה של בניית עולם חדש ועד-מהרה, גם בטעמה של אדמת-העמק.
כאן, החל הקשר המיוחד שהיה לאליהו אל האדמה. העלייה על הקרקע ב-“רובע אל נצרה”, היא מזרע, הייתה שעת-מבחן שהביאה עמה ויכוחים אינסופיים וחילקה את הקבוצה לשניים. חייקה ופיינמסר ועמם אליהו עברו לחיפה לשכונת בת-גלים, שם הייתה העבודה בבנייה מובטחת.
חייקה עבדה במטבח, ומשם יכלה לשמוע ולראות את אליהו שישב בלול בצריף, שממול.
הילדות בצל האידיאולוגיה ובניית החברה החדשה לא פינקה את אליהו. המרחק מן הבית, שכפה עליו החינוך המשותף בראשית-דרכו, הקשה עליו מאוד. כבר מגן הילדים במרחביה, ברח אליהו, ורק לאחר חיפושים מצאוהו עושה דרכו למזרע בשדות, והוא רק בן שלוש.
בהיותו בן שש, נשלח אליהו למוסד במשמר העמק וגם שם, עדיין הכביד עליו המרחק ממזרע, מן “הבית”.
עצמת הגעגועים הייתה כה עזה, שגם משם ניסה אליהו לברוח הביתה וסחף עמו ילדים נוספים.
בהיות אליהו בן אחת-עשרה במשמר-העמק, נולד במזרע אחיו אסא, אח שרואים אותו רק בחופשים. למעשה רק כשיצאה משפחת פיינמסר לחיפה חיו האחים יחד.
אליהו צמח והיה לנער צנוע ועצור שאת כוחו האינטלקטואלי שמר לעצמו, בחופש שבין י’ לי”א, עשה את בחינות-הבגרות המנדטוריות, כלומר בכיתה י’ כבר סיים את בחינות-הבגרות.
בשנת 1942, התנדב אליהו לפלמ”ח וישב בגבעת-ברנר. אליהו לא סיפר וגם כשנשאל, נפטר בתשובות של מה בכך.
בשנת 1946, השתחרר אליהו ושב הביתה, אך לא עברה שנה והוא נקרא שוב לדגל, אלא שהפעם, נותרה בבית עוד נפש דאוגה יעל.
שנה שלמה היה אליהו מפקד מחלקת בני-העמק בבארי ששמרה על צינור-מים המוליך לישובים. כשפרצה מלחמת-השחרור היה אליהו בין הלוחמים על הנגב.
בימי המלחמה היה אליהו מגיע לעתים רחוקות הביתה. אף על פי-כן החליטו יעל ואליהו להתחתן, אלא שלא היה אפשר לקבוע מועד לחתונה, שהרי סדר-העדיפויות הלאומי קדם.
יעל ואליהו נאלצו לדחות את החתונה עד לתחילת שנת 1949, בערך עם כיבוש אילת הייתה שוב הפוגה והם התחתנו. אליהו כמובן לא יכול להישאר בבית וחזר מייד לצבא.
לאחר המלחמה, שב אליהו הביתה והחל במלאכת-הקודש האמיתית – החיים: קיבוץ, עבודה, פלחה, לימודים וילדים – הרבה ילדים.
כשנולדה הגר עדיין היה אליהו בצבא כשמיכל נולדה, אליהו כבר עבד בפלחה, הוא היה בשדה כשיעל נסעה ללדת. כשאבי נולד למד אליהו הנדסת-מכונות בטכניון בחיפה, עם ענת ונעמה נסעה יעל לבדה באוטובוס לבית-החולים משום שהגיע הזמן, אף שלא היו צירים. כשרחל נולדה היה אליהו בטיול בירושלים.
אף שהיה אליהו צנוע ונחבא אל הכלים, לא נסתרו מעיני החברים יכולתו וכוחו, וההערכה שרחשו לו הביאה לכך שנבחר שוב ושוב למלא תפקידים. שנים רבות עבד אליהו במוסך של מזרע (“תיקון-מכונות” בפי העם). בכל אותן שנים, שנות שיא בחקלאות, הייתה לו השפעה מכרעת בכל הקשור במיכון חקלאי. מלבד חברות בוועדות רבות היה אליהו גזבר-הקיבוץ, מנהל תעמל ומרכז-המשק, כשנבחר אליהו בשנית לתפקיד הגזבר בשנות השמונים, היה זה דווקא בתקופה הקשה של טירוף כל המערכות הכלכליות במשק. תקופה קשה מאוד בכלכלה הישראלית. כסף היה בשפע, אבל ערכו ירד משעה לשעה, והיה הכרח לפעול ולתמרן להקטנת הסיכון ככל האפשר. אליהו עמד כחומה בצורה להגן על הונו של הקיבוץ. עמדו לו: אופיו המאופק והשקול, זהירותו המופלגת, שהיה בה לפעמים משהו מסורבל ומכביד והיכולת שלו לעמוד בלחצי דעת-הקהל. בסיימו את תקופת-כהונתו, העביר אליהו לבא אחריו מערכת פיננסית שפִּגעי-הזמן הסוער לא פגעו בה. אליהו המשיך להיות מעורב, ונענה תמיד להחליף גזברים לתקופות קצרות לעת-מצוא.
אחרי כל תפקיד שמילא, מיהר אליהו לשוב אל בגדי-העבודה הכחולים, אל הברגים אל כלי-העבודה, אל מעי המכונות ואל השמן השחור.
המשפחה הלכה וגדלה, הלכה והתרחבה, ההורים הלכו וזקנו, זכו לנינים, ואת אליהו ציער דבר אחד:
“חבל שהיו רווחים כל כך גדולים בין הילדים, יכולנו להספיק יותר.”
דברים שכתבה רחל לאזכרה ביום השלושים:
מה הסתתר מאחורי האיש, המסתגר תמיד מאחורי שתיקתו?
מה הסתתר מאחורי הרצון לילדים הרבה, למשפחה גדולה שבמידה רבה
השארת לאימא את מלאכת-גידולה?
למה היה הבדל תהומי כל-כך בין היחס המעריץ שהיה לך למילה היפה,
הכתובה היטב, שיש בה אמירה חשובה; לבין יחסך המזלזל למילים
הפשוטות, היומיומיות, היוצרות את הקשרים שלי נראים חשובים כל-כך
בין הורים לבנים, בין בני-זוג, בין אח לאחות, בין חברים.
אמרת לי פעם :”אני לא איש של “סמול-טוקס”, ולא ידעתי אם היה זה
ציון עובדה בנימה של צער, או או שבאמת זה נראה לך בזבוז זמן יקר
על הבל. כיוון שלא שאלת אותי אף פעם יותר מדי שאלות, ניסיתי
לדובב אותך, ואולי בזכות זה הרווחתי אי אלו שיחות חשובות, אבל יש
לזה גם פן נוסף, אני זכיתי לאבא מרוכך, פני-השטח הנוקשים שכמו
רוככו בחריש העמוק של ארבע אחיותי ואחי, נעשו פתוחים יותר לקלוט
וגם להעניק.
היו לך דעות נחרצות, אבל נמנעת מלהכתיב עקרונות, ומלהטיל עלי את
זווית-הראייה שלך על החיים. אני רק יכולה להיות אסירת-תודה על מה
שקיבלתי ממך, על יכולת-חשיבה, על הרצון ללמוד ועל היכולת להקשיב
ובעיקר, על הידיעה המתמדת שככל שאדע יותר אבין יותר כמה מעט אני
יודעת.
אני יודעת שלא פחדת מהמוות, אבא, פחדת לאחר שראית את סבא בדרך
הקשה, שלא נחסכה ממך, ושהייתה לך סיבת הכאב האמיתי ומקור-צער
נורא לנו.
עצימת העיניים הפכה אותך לחלק מהנוף הפנימי לנו, ואני מקווה אבא,
שלך הביאה מנוחה נכונה.
דברים שנשאה הגר על הקבר:
“היה איש וראו איננו עוד”…
אבא – איש צנוע, מופנם ושקט.
אוהב אדמה – איש-אדמה. אני זוכרת את טיולי המשפחה לשדות, אבא היה אוסף אבנים וברזלים, שלא ישברו את המחרשות.
בלי מלים גבוהות והסברים גדולים, אבא פעל לרכוש עוד חלקת-אדמה קטנה, ועוד פיסת-קרקע למימוש ולחיזוק הקשר לארץ ולמדינה שעליה לחם. אין סיפורי גבורה מימי הפלמ”ח, את הדרגות מחביאים עמוק בארון-הבגדים – סימנים חיצוניים לא חשובים לאבא.
עשייה ועבודה, עבודה ועשייה – בלי מלים.
אבא לומד בטכניון – דבר יוצא-דופן באותם ימים. אני זוכרת את אוסף כרטיסי האוטובוס שמיכל ואני אספנו בצדי-הכביש כשחיכינו עם אימא לאבא שיחזור מחיפה.
את תעודת-הגמר אבא מחביא בארון-הבגדים. על זה לא מדברים, זה לא חשוב…
אבא היה ידען גדול בתחומים רבים – מתמטיקה, תנ”ך, היסטוריה, שפות, ידיעת-הארץ. אני זוכרת שהיה לי קשה להיעזר באבא. קשה היה לו לתפוס איך ייתכן שאני לא מבינה ולא יודעת.
המשפחה – במשפחה שלנו חלוקה ברורה, אבא עושה למען הכלל ולהרחבת ידיעותיו בלימוד, עיון בעיתונים ובהאזנה לרדיו, ואימא מטפלת בילדים ובבית.
הבן הראשון וממשיך הדרך – שלם עם עצמו, מימש את יכולתו ואת הקשר למקום, לבית, לקיבוץ, במילוי-תפקידים, וגם זאת בפשטות ובצניעות. אחרי כל תפקיד אבא חוזר לאדמה, למקור.
אין הבעת-רגשות. הקשר למקום הוא העשייה עצמה, בהתמדה, ביושר ובמסירות.
“היה איש, וראו איננו עוד”…
דברים שקראה מיכל בבית-הקברות ביום השלושים:
היה לי אבא
לא במלל ובטכסים ארצה היום אותו לזכור
אלא במבט משותף
לעבר הקיבוץ שכל כך אהב
לעבר האדמות
אותן חרש, זרע וגם קצר,
איתן ניהל דו-שיח של שנים
כזה, כמו שאהב
דו-שיח שאין בו מלל
רק עמל, ואני כילדה זוכרת, תמהה,
איך ממרומי הטרקטור
הוא שוב מצא
טבעת, מטבע, או חותמת עתיקה.
זו האדמה, תלמה פתחה,
ועל נוף קדומים לו לחשה
לא במלל או בטכס רב
רק במבט משותף לעמק שאהב
ובשתיקה.
דברים שנשא אברם על קברו
אליהו
בן הגזע ההוא הקשה,
שפרידות ילדותו
ומעקשי בחרותו
הקשיחו את עורו,
בשרו ונפשו,
והצמיחו את בלוריתו ושפמו
לשמש מגש הכסף,
שעליו הוגשה לנו…
בן הגזע ההוא הקשה,
שקווי דמותו הולידו את הכינוי: “צבר” –
קליפתו קוצנית ופנימו מתוק.
רק תחינת ילד לסיפור
הצליחה למסוך בקולו נימה רכה.
חיבה לא עלתה על שפתיו אלא מוסווית ומוצנעת היטב ב-“מה נשמע!” שאינו שאלה.
איש חכם וישר,
שסירב לראות עצמו גדול.
את חוכמתו הצפין,
ואף את צניעותו הצניע.
אך לדין החברה נכנע
בהילקחו מעל הסדן
לנהוג ולהוביל.
לא דבקה בו חמדת הסמכות,
ונחפז לשוב אל הפטיש בהימלא סאת החובה.
אליהו,
גזע רב פואורות,
ששורשיו העמיקו לחתור בקרקע.
ערפל רע תקף עליך,
ופער בך חלל פנימי כמערה,
והכול הכול שקע טבע.
ולפתע צנח הראש.
הנה הבור,
והמילים כלות,
להיאלם.
יהי זכרו ברוך
