ישראל פיינמסר

בנם של איטה ובנימין פיינמסר.

נולד ב-ל’ בשבט תרס”א – 19.02.1901 בורשה (פולין).

נפטר ב-ט”ז באב תש”נ – 07.08.1990 במזרע.

היה חבר בקבוצת “צריפין” ממקימי קיבוץ מזרע.

נישא לחיקה ויחד, הביאו 3 בנים.

אב לאליהו ולאסא.

סב לשמונה נכדים ונכדות.

רב-סב להרבה נינים ונינות.

ישראל פיינמסר נולד ב-1901 ברחוב נאלבקי 19 בווארשה, למשפחה ענפה ורבת-נפשות.  

דרכו הציונית של פיינמסר החלה למעשה מיום היוולדו. סבא של פיינמסר, ר’ שלמה ויינברג (אבי אמו), היה מחסידי “גור” ואילו אביו, היה ציוני. כך היה חינוכו שנוי במחלוקת מיומו הראשון.  בנעוריו של פיינמסר החלו ההרהורים הציוניים המעשיים, אבל עדיין, הייתה האמונה הדתית עיקר חייו. כל ימי נעוריו קורא פיינמסר את ברנר, גנסין, פאיירברג ושופמן, מכיר את הדעות השונות של הציונים ומתנגדי-הציונות מושפע במיוחד מיצירתו של ברנר, והוא מתחיל להביע עצמו בשירים בדברי-הגות ובסיפורים.

הכיבוש הגרמני הגביר אצל פיינמסר את ההתלבטויות הציוניות. עם תום מלחמת-העולם הראשונה, בהיות פיינמסר בן שבע-עשרה בלבד יצא את ביתו עם תיק-צד ובו צידה לדרך, תעודת המלצה מ”צעירי ציון” ומפת-דרכים שבה סימן כפי שייעצו לו, את התחנות השונות. בזלצבורג, עצרוהו בראותם את הסימנים המשונים על המפה באותיות עבריות, והעבירוהו למעצר בברלין. לאחר שהתחייב פיינמסר לעזוב את המדינה, שוחרר ויצא לווינה שהייתה מרכז הפעילות של ציוני אירופה. כמו רבים אחרים עסק פיינמסר בחיפוש זהות עצמית ובפעילות ציונית וחלק מימיו בווינה בילה בהכשרה חקלאית בחווה בשם “מרחג”. בתוך היאוש מן החיים באירופה ותחת השפעה ניכרת של כתבי ברנר, כמו רבים מחבריו מתלבט פיינמסר בשאלה שלא תניח לו כמעט כל ימי חייו. להקדיש את כל כוחותיו לרעיון הציוני, או להשתלם ולפתח את עצמו ואת כישוריו.

כשנה וחצי היה בווינה עד שגמלה בו ההחלטה לעלות לארץ ישראל ויהי מה. השנה 1920. על האנייה הכיר קבוצת עולים שלימים עתידה הייתה ליהפך למסגרת החברתית שלו עד יומו האחרון. גם חיקה הייתה שם.

עתה החלה תקופה של נדידה במחנות-אוהלים בארץ, חיפוש דרך, ייאוש מן הפער בין האידיאל למציאות, הימים הראשונים היו ימים של אי- ודאות ותהייה לגבי העתיד. ימים אחדים לאחר שהגיע פיינמסר לסרפנד, הגיעו גם חבריו מן האונייה ויחד הם מחליטים להקים חבורה קבועה בשם “ניסיון”, כדי לנסות לחיות חיים משותפים שיהיו מסגרת מחייבת לעתיד. על שם המקום בו נוסדה נקראה הקבוצה “קבוצת צריפין”. ימים של נדודים וחיפוש-עבודה נכפים על הקבוצה, ותחושות-עייפות וייאוש הופכות ללחם-חוקה. העתיד מוטל בספק. פיינמסר מאוכזב קשה מן הקבוצה ומאנשיה. אף על פי-כן הייתה הרגשה של הכרח להתמודד ולהמשיך. בתוך כך, כמו בדרך-אגב התחתנו פיינמסר וחיקה.

אט אט החלה להתגבש המטרה – מעבר להתיישבות קבע. לחיות במקום אחד, ולבנות בעצמם את ההווה ואת העתיד. כשהגיעו ב-1923בפעם השנייה לבלפוריה, היה מבטם מופנה כבר אל הגבעה הנשקפת מצפון -“רובע אל נצרה”. שעת-המבחן הגיעה, והקשיים החמירו, ויכוחים אינסופיים הביאו לעזיבות רבות ועם ההחלטה לעלות על הקרקע אפילו כמעט פילוג. הקבוצה נחלקה לשניים, חלק עלה על הקרקע וחלק עבר לחיפה לשכונת בת-גלים, שם היתה עבודה בבנייה מובטחת בין היוצאים לחיפה היו חיקה ופיינמסר ואתם אליהו.

בחיפה הם בנו את תחנת-הכוח שליד גשר “של” את טחנת-הקמח הגדולה לא רחוק משם, את מחנה-העולים בבת-גלים ואת מגדל-המים שם, אבל הפילוג לא החזיק מעמד זמן רב ועד מהרה שבו והצטרפו לקבוצה. על פיסת-הקרקע הקטנה שעל הגבעה החרבה הזו שני גופי התיישבות זרים זה לזה השואפים להתחיל לבנות ולהיבנות ובקשיים הרבים חש עצמו פיינמסר בודד. אמצעי-היצור הדלים בנקודה החדשה לא הספיקו ופיינמסר, מוצא עצמו שוב בעבודות-בנייה כעבודת-חוץ. אט אט נעשה שמו של פיינמסר מוכר במוסדות המיישבים כמנוסה בניהול עבודות-בנייה, והם מגייסים אותו מדי פעם לפרוייקטים מסויימים. פיינמסר מבלה ימים רבים רחוק מן הבית והגעגועים הם מנת-חלקו יום יום.

בינתיים, קיבלה הקבוצה חלקות-קרקע לעיבוד זמני ועם שיפור המצב הכלכלי השתפר גם מצב-הרוח. הרהורים על עתיד החברה החדשה והאדם המתוקן. המאבק הפנימי בין הדחף להתפתח באופן אישי לבין המחויבות שחש פיינמסר כלפי המשימות הרבות שרבצו לפתחו, לא נפסקו.

פיינמסר מגויס שוב ושוב מפרויקט לפרויקט, ניהול פרויקטים ב”סולל בונה”, קו המים ירקון-ירושלים, שהביא לראשונה מים זורמים בכמויות ובשיטה מודרנית לירושלים, בית-החולים רמב”ם בחיפה, בית-החרושת נעמן, בית-כץ בחיפה ועוד. בין פרויקט לפרויקט ובסופי-שבוע מתרחבת המשפחה וחיקה נושאת כמעט לבדה בעול. אליהו נשלח תחילה לגן במרחביה ואחר-כך למוסד במשמר-העמק. אוריאל חולה בדיזנטריה ונפטר בשנה הראשונה לחייו ופיינמסר בעבודה, איננו בבית. אחר-כך נולד אסא ונאלץ להסתפק באבא של סופי-שבוע. במהלך השנים הללו, הולך החלום ומבשיל והופך לרעיון – תכנון-הקיבוצים בידי עצמם.

 בשנת 1943,מיסד פיינמסר בתמיכתם של אליעזר הכהן , אלכס פרג ושלמה רוזן, את המחלקה הטכנית של הקיבוץ הארצי, המהווה את המסגרת הרעיונית והיישומית לתכנון-הקיבוץ על כל צדדיו ושלוחותיו, במובן הרחב ביותר. פיינמסר עומד בראשה למעלה משלושים שנים. על פעילותו הענפה במסגרת המחלקה הטכנית תקצר היריעה מלספר כאן נאמר רק כי אלפי בתים, תכניות-מתאר רבות, גנים וחדרי-אוכל, מפעלי-תעשייה ובנייני-תרבות ועוד ועוד… הם אבני-דרך ומצבות-זיכרון חיות למחשבתו דרך-חייו פועלו של פיינמסר, ותרומתו לתנועה הקיבוצית כולה.

בגיל שבעים וחמש, פרש פיינמסר מתפקידו ואף כי עדיין ביקר מדי פעם במחלקה, התמסר לאיסוף הידע והזיכרונות שלו. חלקם ראו אור בספרו “הקיבוץ בתכנונו”.

הזִקנה המופלגת לא היטיבה עם רוחו.

שנים אחדות אחר-כך, לא עמד לו עוד כוחו להביע את הדברים כפי שהרבה לעשות בנעוריו. אך הוא קרא דברים דומים שכתב מישהו אחר, וגזר אותם מן העיתון למשמרת:

“העולם שבזקנתי אני סובב בו, איננו העולם שבו נולדתי וגדלתי. זהו עולם של גלים קוצפים, ואורות פתאום של שנאה ופחד, שבו אובדות אגדות ונשכחות. אין פה קסם, לא חום לא לב תמים, רוחו סרה, שיריו קשים וקולם צורם. אנחנו היינו מועטים, אך היו אריות בינינו וצפורי-שיר. בעולם של היום אין אריות ואין שירת-קנריות.”

יהי זכרו ברוך.