יורם פרוכטר
בן סטלה ויצחק,
נכד למרדכי ומינה.
נולד ב-ט”ו באדר ב’ תרפ”ד – 21.03.1924 במזרע.
נפטר ב-י’ שבט’ תשע”ב – 03.02.2012 במזרע.
חבר קבוצת “אלון” במשמר-העמק.
אב לצחיק, גלית ונירית.
סב לנבו, גלעד,שגיא, עדן, יעל, נעמה.
לזכרו – כתבה זיוה
עברו 30 יום מאז לכתך מאיתנו, ואנו, משפחתך הרחבה באנו אל קברך להפרד שוב.
תמיד ידעתי שאתה אוסף חומר על האירועים השונים של המדינה, הקיבוץ והמשפחה. אפילו אמרתי שהחדר שלנו הוא חצי ספריה וחצי ארכיון. אך לא תיארתי לי שתעשה לנו את כל העבודה.
כתבת את תולדות חייך בצורה מסודרת ולנו לא נשאר אלא להדפיס, להוסיף תמונות ולכרוך הכל לחוברת זכרון.
נפגשנו שנינו כשאני עדיין ילדה בסוף כיתה י”א ואתה כבר חבר קיבוץ חתיך וגר בקרבת המוסד החינוכי. החלטנו לטייל יחד לפעמים עד ההרים כדי להמנע מלהראות יחד. אך מהר מאד הצטרפתי אליך לחדרך הקטן. ולמרות שזה לא כל כך מצא-חן בעיני המחנכים וההורים שלי, חיכית לי כל שנת י”ב ואפילו התגייסתי לכמה חודשים לצבא.
מיסדנו את יחסנו בחתונה עם עוד כמה זוגות במזרע, וכן חתונה נוספת בבית סבתא סטלה בביתה ברחוב הס מס’ 4, על המרפסת הגדולה המשקיפה על כל העיר והים.
כמובן שסיפרת לי את תולדות חייך כאחד הילדים הראשונים של מזרע. את הביקור שלכם בלבוב אשר בפולין, ואת השנים בהן שירתת בנייבי – הצי הבריטי.
מצאתי קטע שכתב אביך לסבתא סטלה כשגם הוא שירת בצבא הבריטי. וכך כתב:
“ה – 21 לחודש זה, הוא יום הולדתו ה – 18 של בננו. במה אברך את עצמנו? שנזכה שנינו לראות את בניו בגיל זה, מטופחים על ידו באותה מסירות ואהבה שאנו טיפחנו אותו. וכל זה בעולם יותר טוב מעכשיו”.
כמובן שאתה זכית לגדל את כל ילדיך וכן לראות מקרוב את גידול כל נכדינו, דבר שלא זכה לכך אביך.
כל השנים עבדת עם בגדים כחולים, כלומר, בעבודה פיזית, וראית בזה את העיקר. מצאתי בתולדות חייך שכתבת את הקטע הזה: “חשבתי לעצמי כי בהספד על הקבר אחרי מותי לא יוכלו להגיד: הוא היה מזכיר, גזבר, מנהל תעמ”ל, או מרכז ועדה. לפחות יוכלו לומר: הוא ייצר כמה מאות קלרמים, כך גם מלגזות וקלארקים, כן גם שלושים ושבע אלף משאבות”. זה מאד מאפיין את גישתו. למרות זאת יורם היה בעל ידע רחב בהמון שטחים. מספורט, הסטוריה, גיאוגרפיה, תנ”ך ועוד. והיה לו זכרון מצוין. קרא המון וזכר לספר לנו את כל החידושים שקרא ב”גיאוגרפיק-מגאזין”.
נהנינו לטייל בחוג האזורי ברחבי הארץ וגם טיילנו לא מעט בארצות בחו”ל. יורם ידע לספר על ההיסטוריה של הארץ בה ביקרנו ולעיתים הוסיף מידיעותיו למדריך הטיול.
יורם לא הפגין רגשות, אך היה דאגן ותמיד ביקש מהילדים לצלצל שהגיעו בשלום לביתם.
בשנתיים האחרונות יורם כבר לא היה יכול לקרוא, לכתוב ולהשתתף באירועים משפחתיים, אך לפחות היה בביתנו עם משפחתו, ובסוף כבר רצה מאד לסיים את חייו. אמר שמספיק, הוא מבוגר וחולה ורוצה לגמור כבר…
את זה לפחות הוא קיבל. שכב במיטה, נמנם, ובסוף שקע בשינה, בשקט ובלי מכאובים.
ידעתי שלבטח ירצה להקבר על יד אביו. פניתי לאחראי על בית הקברות ואמרתי לו שראיתי שיש מקום ליד הקבר של אביו, ואני רוצה שיקברו אותו שם. שלמה אמר לי:
“יורם כבר מזמן ביקש ממני להקבר על יד אביו”. את זה כמובן לא ידעתי, ואני שמחה שבקשתו התמלאה.
אנו נמשיך בחיינו בלעדיך, אך לא נשכח את כל המעלות שלך. יהיה קשה, אך זו דרך העולם.
השנה מלאו 60 שנים להיותנו יחד, ואני אצטרך להתרגל להיות לבד.
ודאי ניזכר מדי פעם מה חשבת או אמרת ולא נוכל להגיד: “תשאל את יורם, אני לא יודעת”.
היה שלום, נוח על משכבך, ואני מקווה שאוכל להתנחם עם הילדים והנכדים שלנו. באהבה, זיוה.
