יהודית פרי

בת תיאודור ורחל וילנד.

נולדה ב-י”ח בסיוון התרפ”ג – 02.06.1923 בגלייביץ (גרמניה).

נפטרה ב-ו’ בכסלו התשס”ד, 01.12.2003.

עלתה ארצה בשנת 1938. חברת קיבוץ משנת 1942.

נשואה לשמעון פרי.

אמא לרחל, יפתח, מיכה ומרגלית.

סבתא לחגית, נירית, רותם, אסף, גיא, איתי  ארז, סתיו,

תום ונעמי.

סבתא רבתא לעמית, נדב, תמר, דולב, רותם, שקד,

אופיר, מיקה, עמרי וליה. 

 

יהודית הייתה חברה בתנועה בגרמניה “ורקולויטה” ו”החלוץ”. כאשר עלתה לארץ, הייתה בחברתהנוער העולה ב’ מגרמניה. לאחר מכן, עברה לשנתיים לקיבוץ תל עמל (ניר-דוד).

בשנת 1938, הגענו כקבוצת נוער בגילאי 14-15 לקיבוץ מזרע. היינו בסך הכל 10 בנים ו–10 בנותויהודית, הייתה אחת מהן. יפה, בריאה וחמודה, הצעירה מבינינו.

היא עזבה את בית הוריה בעיר גלייביץ שבמזרח גרמניה ועלתה ארצה. שלוש אחיותיה עזבו אתהבית לפניה, שתיים הגיעו לארץ ישראל והבוגרת, לוטה הגיעה אחרי טלטולים רבים לאמריקה.

האחיות בארץ היוו ליהודית עוגן משפחתי והיא ידעה להעריך זאת.

יהודית נישאה לשמעון פרי. כאשר נולדה רחל בכורתה, לא היה גבול לאושרה. המשפחה התרחבהונולדו זה אחר זה יפתח, מיכה ומרגלית. אמא יהודית מאושרת ודאגנית, בייחוד כאשר יפתח נפגעממחלת שיתוק-הילדים שהשתוללה אז ופגעה בילדים רכים.

התמסרותה של יהודית לא ידעה גבול בכל שלבי הטיפולים הקשים.

בשנים הראשונות במזרע, עבדה יהודית כמטפלת בבית התינוקות. מִזגה המתון התאים מאדלטיפול בילדים הרכים. לאחר מכן עבדה כמבשלת במטבח ויצאה לקורס ממושך ללמוד אתהמקצוע.

בשנים המאוחרות יותר, עבדה במתפרת הטריקו. היא אהבה מאד את העבודה שם והצטערה מאד,כאשר מטעמי ייעול סגרו את המתפרה. יהודית עברה לעבוד במחסן-הבגדים, עשתה תיקוניםשונים ולנו היא הייתה כתובת לפניות שונות.

בשנים האחרונות, דאגה מאד לבריאותו של שמעון שסבל ממחלות שונות.

בגלל מצבם הבריאותי הרופף, טופלו שמעון ויהודית לסירוגין בבית-הבריאות. ההחלטה לעבורביחד לבית-הבריאות השפיעה על יהודית קשה. היא סבלה מעזיבת דירתם, הסתגרה ומיעטהלדבר, אבל ציינה תמיד את הטיפול הטוב שזכו לו.

שמען היקר, מותר לך לבכות את האבידה הגדולה וגם אתם הילדים והנכדים ואנו – חבריה, נזכוראת יהודית כמו שהייתה בימים הטובים, מסורה ותומכת.

 

כתבה רות ירדן.

 

מרגלית כותבת:

אבא , משפחה, חברים יקרים,

ברוכים אתם שבאתם לתת פיסת כבוד נוספת

ליהודית – רעיה, אמא סבתא ואשה פשוט יקרה.

 

“אם מה יקרה לך…” כתבתי רק לפני כחצי שנה ליום הולדתך

נשימתך נלקחה,

הרבה עצב, אך גם אנחת-רווחה.

עכשיו את על ראש-הגבעה,

נוכחת במלא רכותך השותקת

היית טובה מדי בשביל לאבד אותך.

אזכור אותך, מקשיבה, אוהבת ותומכת.

 

נלקחה נשימתך האחרונה ואיתה גם נשימתי.

לרגע, ולאט ובהדרגה היא חוזרת לקצב הרגיל 

והנשמה מה?

הנשמה והזיכרונות ממשיכים 

לשוטט, להיות ולחולל…

שרק אדע/נדע להפנים ולשמור

על הטוב והאהבה שזרמו ממך.

 

יהי זכרה ברוך.