מרדכי (מוֹטְיוּ) קרן

בן אליעזר ופרידה.

נולד ב-כ”ד בסיון תרס”ו – 17.06.1906 בבּוּצָ’אץ’ (גליציה. כיום, באוקראינה).

נפטר ב-י”ז בשבט תשל”ב – 02.02.1972 במזרע.

עלה לארץ בשנת 1929 לקיבוץ עליה ב’ של “השומר הצעיר” בנס-ציונה ועמו הצטרף למזרע.

נשוי לסבינה.

אב לישי ויוסף (יוסק’ה).

סב לשמיר, עשהאל, צבי, יער, רינת, זהר, ללי, לירון ועטר.

רב-סב למאי, רועי, אביגיל, איתמר, בר, תומר שיר, ניר, ליב, צוף, ילי, שלו, אלה, גיא ונעם.

מרדכי נולד בבוצ’אץ עיירה בגליציה המזרחית. בשלהי מלחמת-העולם הראשונה, עת השתוללה מגיפת חולירע נספו הוריו אליעזר ופרידה בחטף – ומוטיו התייתם.

הוא נמסר לסנדלר, לומד את המקצוע וברוכשו את אומנות התקנת-נעלים, מצליח גם כאוטודידקט לקנות ולהרחיב את השכלתו.

מוטיו מצטרף בנעוריו לקבוצה שומרית בעיירתו. התנועה עוזרת להתפתחותו להתבגרותו. עם חברי קבוצתו הוא יוצא להכשרה, לגרעין המייסד את קיבוץ עליה ב’ של “השומר הצעיר” בגליציה.

מוטיו – עלם חברי, מתחבב על רעיו, הוא שותף בכל המשימות, חובב ספורט, זריז  ובעל-תושייה.

ב-1929, עולה ארצה תחילת לקיבוץ במושבה נס-ציונה ועם הקיבוץ עובר למזרע. בהיות מוטיו אמן במקצועו, מופקדת בידיו הדאגה להנעלת הקיבוץ. מאז ראשית דרכו במזרע, שִׁמְעוֹ כמומחה מגיע לקיבוצים, השולחים מתלמדים לסדנאתו. מוטיו הזריז ובעל תבונת-כפים ברוכה נדרש בעונות-העבודה הבוערת כחבר, לקבוצת כובשי השחת והקש וכאיש הזריעה.

כל השנים, מוטיו מקובל בחברה חביב על כל שכבות האוכלוסייה, מרבה דאגה ומביא מזור לכל רגל ולכל חבר הזקוק לסיוע, מקיים סנדלרית-הקיבוץ. לילדים, להם דאג באהבה מילדותם המוקדמת, היה מוטיו כאבא טוב וחבר. מסירותו ושקדנותו מציינות אותו בכל התפקידים הנמסרים לטיפולו בועדות בהן היה חבר.

מוטיו בשנים האחרונות – לבן שיער, מתחייך ומסביר-פנים לחבר. למרות מוגבלות בריאותו, מתמיד בשקידה ובחריצות למופת – עד שהמוות מפתיעו ליד הסדן ורצף-חייו נפסק.

מתוך מכתב שנשלח לקיבוץ מבית החולים

ובכן ידידי, נפלתי בפח, אם כי ידעתי מזמן שאיתם אסור לי להתחיל, פיתני ליבי ונגשתי לדוקטור (אם לא יועיל בודאי לא יזיק) והבאתי לפניו את צרותי: בכדורגל הרמה שלי למטה מבינונית, בריקוד השרל’ה פיגרתי בטקט אחד, גם בהליכה סתם קשה לי קצת. חשבתי, יפטור אותי בכמה מילים כמו: אל תעשה, הנח את משחק הכדורגל לצעירים ממך. האין כבר אצלכם אנשים ודווקא אתה מוכרח לרקוד שרל’ה (לך ספר לו על קיבוץ, על הווי ועל ועדת-חברים, תרבות וחתונה בעוד שבוע) ובצרוף כמה גלולות נגד כאבים, בזה יגמר הענין. אבל  לא כך חשב הדוקטור. התחיל בודק אותי ובודק… אני אומר לו שכואב לי ברגליים והוא בודק לי את הלב. פה בגב כואב לי והוא אומר יש לך לחץ דם גבוה.

להתפשט, אומרים לך שאינך צריך להתבייש, אנחנו אחיות! ובאמת האחיות הן אחת אחת סוכר וסלק-סוכר. אינני זוכר את כולן: לאה, חווה, תקווה, אילנה האחות הראשית ואילנה סגן הראשית ולאורה ועוד ועוד (יש גם אחים, אבל איני יודע בשביל מה צריכים אותם שם).

והעיקר, שאלתי את הדוקטור ארליך, מה נשמע? מתי אני הולך כבר הביתה? האזינו באיזה נועם לשון הוא ענה לי: יש לי דבר מעשי אליך, העורקים אצלך סתומים קצת, אבל באת בזמן. נפתח ונראה אולי נצטרך לתת צינור אחר. בכל אופן, הניתוח הוא קל וכדי לעשות עלי רושם שהם לא מחשיבים את זה וגם לא מעוניינים שלחו אותי הביתה לשבוע בתירוץ שאין להם זמן השבוע. ההמשך – הרי ידוע לכם. שוב הרדימו אותי ואינני יודע איזה צינור הכניסו לי, מנירוסטה או מדבר-מה אחר. וכמו שהם לא גילו לי מהסודות שלהם כך אני לא מגלה להם את הכאבים שלי.

כך נזכרים הילדים בדומות של מוטיו:

*הסנדלריה היא מוטיו ומוטיו זה הסנדלריה.

*קשה להפריד בין מוטיו וסנדלריה. כשהולכים לשם היום שוב נזכרים:

*הולכים למוטיו? האם מוטיו שם? הסנדלים לקיץ והנעלים מי יתקן?

*כשסיפרו לנו שמוטיו איננו רצינו לבכות, כי הוא איש חשוב כי הוא איש טוב כי מי יעשה לנו סנדלים לפסח?

יהי זכרו ברוך.