רחל המר – רוייכר
בת יוחנן ומירל המר שניספו בשואה.
נולדה ב-י”ד בניסן התרס”ט – 05.04.1909 בבז’סקו (פולין).
נפטרה ב-א’ בסיוון התש”ן – 25.05.1990 במזרע.
הצטרפה למזרע עם קיבוץ השומר הצעיר ב’ פולין-גליציה, “נס ציונה”.
אם למוריה (פרץ).
סבתא ליערה (בן-חיים) ואלה (שמיר).
סבתא רבה לעומר, ספיר, מור, בר ודניאל בן-חיים, מאיה ואדם שמיר.
אימא –מלה קטנה שאומרת כל כך הרבה.
אימא נולדה ב-1909 וגדלה בבית דתי מאד עם עוד 6 אחים ואחיות, שאת כולם (חוץ מאחד) וגם את ההורים, השמידו הגרמנים.
בגיל צעיר למדי ברחה מהבית לקן השוה”צ ועל אף הויכוחים והמריבות עם ההורים, המשיכה להיות פעילה בו והייתה ראש הקן. מטעם השוה”צ יצאה להכשרות ושם הכירה את אבא. כשהחליטה לעלות לארץ, בגיל 1932, ישבו ההורים שבעה עליה.
אימא הגיעה לארץ והייתה בנס-ציונה באותה קבוצה שאחר-כך הגיעה למזרע ובאותו הזמן, התחתנה עם אבא.
אימא הייתה תמיד מאד פעילה ועם זאת, הבית אף פעם לא היה מוזנח. הפעילות הציבורית קדמה לכל, וכך ב-1941, השתתפה באותו אימון מפורסם שבו התפוצץ הרימון. היא נפצעה קשה בבטנה, שכבה 3 שבועות מחוסרת הכרה וחצי שנה בבית-החולים.
כשהבריאה ואני ילדה קטנה, נסעה לשער-העמקים ללמוד להקים גן-ירק. חזרה למזרע ויחד עם פרחה ז”ל הקימו את גן-הירק הראשון.
בשנת 1943 נפטר אבא ממחלה והשאיר אותנו לבד. אימא בת 34 ואני ילדה בת 7. אימא הייתה תמיד מאד חזקה והמשיכה בכל פעילויותיה. עבדה כ-20 שנה ברפת, הייתה המזכירה הראשונה בקיבוץ, עבדה בגבעת-חביבה, הדריכה בקיבוץ הראל ועבדה במפ”ם בחיפה.
חזרה הביתה והקימה את החנות הראשונה של “מעדני-מזרע” ועבדה גם שם שנים רבות, עד שעברה להנה”ח, שם עבדה לא מעט, עד השנים האחרונות.
החיים לא הטיבו אתך אימא והמחלות לא עזבו אותך. אמנם ניצחת את הסרטן, אך הסבל בשנים האחרונות היה רב. אנחנו כולנו, אליהו, הבנות ואני, ניסינו לו במעט, להקל עלייך ולעזור על מנת שהסבל לא יהיה נורא כל כך.
אימא, היית אישה מאד חזקה, גם באופייך וגם בגופך. גם בשנים האחרונות ניסית לעשות הכל לבדך והתייסרת על שאת מכבידה עלינו וצריכה להיות תלויה בנו.
במשך השנים, יצרת לעצמך מערכת יחסים כזו עם הנכדות ששתיהן, יערה ואלה, אהבו לבוא ולהיות במחיצתך וכך, גם אנחנו. ביתך היה תמיד פתוח וחם וכולנו, שמחנו שזכית לנין קטן, עמר, והספקת ליהנות ממנו, לו מעט.
בזמן האחרון, התהדק הקשר בינינו יותר, כי בכל אשפוז שלך אימא, התאשפזתי גם אני איתך. כך היו בינינו שיחות ארוכות על נושאים רבים.
אימא, היית צלולה עד לרגע האחרון, ידעת מה מצבך, התעניינת מה קורה בעולם, בארץ ובקיבוץ וכך נזכור אותך.
עכשיו נותר חלל ריק!!! תחסרי לנו מאד אימא יקרה.
