אידה רישא

בת חיים וחיה פריליך.

נולדה ב-ט”ו בשבט תרס”ז – 30.01.1907 בגורליצה (מחוז קרקוב, פולין).

נפטרה ב-כ”ד בתשרי תשמ”ב -21.10.1981  במזרע.

עלתה לארץ והצטרפה למזרע עם קיבוץ עליה ב’ בנס ציונה.

נשואה ליאיר.

אם לרותי ושלומית.

סבתא לנכדים.

בת למשפחת סוחרים אמידה ויחסנית בקרקוב. עקב דביקותם במסורת ואדיקותם הקפדנית של ההורים, העלימו לפניהם הבן ושתי הבנות את הצטרפותם לקן השומרי ויצאו, כמעט במחתרת בבוא העת, להגשמה חלוצית קיבוצית.

אידה מדריכה בקן, חברה במועצה הראשית של התנועה בגליציה. מאפיינים אותה גם יופייה הנעורי וגם פעלתנותה ואדיקותה האידיאולוגית המחמירה והלוהטת. אחרי שתי שנות לימודיה באוניברסיטה היא עולה בסוף 1929 ארצה, לקיבוץ עליה ב’ בנס ציונה.

מראשית 1930 עוברת אידה עם פלוגת העזרה למזרע. כאן היא נשארת ובברית עם יאיר היא מקימה את ביתה המשפחתי.

על אף העדר כל ניסיון בעבודת כפיים, משתלבת אידה חיש מהר בענף הלול, בו היא מתמידה מעל לשש שנים, עד שנכישת נחש ארסי מערערת את בריאותה. היא מנסה להסב את עבודתה. רפתנית ארבע שנים. – אידה נקראת לריכוז הטיפול בקבוצת הנוער העולה. היא ממשיכה בטיפול בחברת הילדים במוסד החינוכי. – משנות ה- 60 היא בסקטור ההלבשה והמתפרה של הקיבוץ.

אידה בולטת במסירותה, בלהט ההסברה ובהגנת השקפותיה ועמדותיה. שותפה בבירורים בשיחות הקיבוץ. ערה לבעיות החברה והמשק. חברה בועדות החברים, העבודה, המשק, בחינוך, בתרבות, בבריאות, במינויים, חברת המזכירות – רשימת הועדות מעידה על מידת מעורבותה במערך חיי הקיבוץ. נכונה לכל התגייסות, מתנדבת ומסייעת בהוראת השפה העברית ובקליטת משפחות העולים.

המשפחה מתרחבת. רותי ושלומית גדלות. הבית פתוח, מאמץ בני נעורים הזקוקים למשפחה אומנת. הבנות נישאות ומעתיקות את מגוריהן מחוץ לקיבוץ. אידה ויאיר זוכים לנכדים, אך מהלך חייה של אידה נהרס עם פטירתו של יאיר.

שנות שיבתה של אידה עצובות. – היא ערירית וגלמודה. קומתה שחה. בריאותה מעורערת. חולשה ומחלה יורדות עליה ומדכאות, עד שמנתקות את פתיל חייה.

יהי זכרה ברוך.

הספד של אמיל אמסטר לאידה רישא (ריישר).

עם מותה של אידה, איבדתי רע וידיד נעורים.

לא היה לי הרבה משותף איתה בהווה, אבל העבר, הספיק בשביל חיוך במפגש ארעי גם בלי אומר.

הכרתי אותה בתור נערה שמנמונת, ארוכת צמות, יפה מאד, ואני הבחנתי ביופיה זה גם בפניה המיוסרים של אחרית ימיה.

מוצאה (של אידה), ממשפחה אדוקה יוקרתית מאד, בעירנו (קרקוב), שהיתה בה קהילה (יהודית) עם מסורת של 1000 שנה. ובחייה, (אידה) כאילו המחישה את המימרה “האצילות מחייבת”.

אידה השתייכה לעילית הערכית של החברה הקיבוצית. הקימה משפחה לתפארת, אבל חייה היו קודש למען הכלל, בלי כל שיור לעצמה, בעמלה היומיומי.

בעיני רוחי אני רואה אותה שוב: צהרים, יום שרב בשדה תירס, גוררת שק, מעולפת, זבת דם משריטות של עלים יבשים בעורה העדין. ואני זוכר איך שטף אותי רגש של חמלה וחיבה ואיך שבקושי התאפקתי מלהרים אותה בזרועותי.

וכזאת היתה בכל מה שעסקה יום יום . בענף (הפלחה), ובמטבח הפרימיטיבי של אז.

היא טיפלה בילדיי כמו אם. בלי חשבון שעות. היא בישלה בשבילי (בשדה) בכפר ברוך. אני עבדתי משמרת בשדות העמק. אבל היא, עבדה יומם ולילה בצריף בין הפרימוסים, ושרתה שלוש משמרות שיצאו ובאו בלי הפסק. וכשהיה לה קצת זמן, רחצה את הרצפה המזוהמת, דבר, שלנו “הגברים”, אפילו לא עלה על הדעת. והכל ברוח טובה, בנפש חפצה, וביחס אימהי.

הגורל לא פינק אותה. אבל היא עמדה בפניו בגבורה. וכשלפעמים שאלתי לשלומה, בצורה אפיינית לא החשיבה את שלומה, ותמיד הסבה את השיחה על מחלתי שלי, ומה שלום לודקה.

אני מתנחם רק בכך שסבלה היה קצר באופן יחסי. היא לא סבלה כאבים וכבתה כמו נר, מיתת נשיקה.

השתנו והתהפכו יעדי החלוציות הלאומית. עכשיו, צו השעה הוא העמקה מדעית ועמידה בתחרות אכזרית, בתחכום השולט בכל השטחים. אבל, מהפרט לא נדרשת הקרבה אישית.

לא כך היה בדורה של אידה. אז נדרשו חלוצי התנועות הציוניות לנטוש את האוניברסיטאות, ולהתכונן לכיבוש העבודה בתחרות עם החרת (הפועל, הפלח) הערבי. המשימה היתה לכבוש דריסת רגל בארץ זרה ועוינת, ולבנות יש מאין. בידים ערומות, ובלי ידע כלל.

במשימה זו, של מפלסי דרך, אידה מילאה את חלקה עד תום.

זכרה יהיה ברוך.

-אמיל-.