גדעון שדמי

נכד למשפחת ווסלניצקי, מושבות חקלאיות, יהודיות בברית המועצות.

נולד ב-ט”ו בטבת תרפ”ו – 01.01.1926 בכפר-סבא.

נפטר ב-כ”ה בתמוז תשע”א – 27.7.2011 במזרע.

חבר גרעין “עין גדי”.

אב להדס, שרקה, אייל ואסף.

סב לחן יואל אבנר, גיל, רז, יאיר, נעה, ליה, נעמה, מיכל ומאיה.

רב-סב ליונתן, נעמי ואריאל.

מי שילדותו לוותה באבא ששר: “בין גבולות בין הרים ללא דרך, בלילות חשוכי כוכבים, שיירות של אחים לבלי הרף למולדת אנו מלווים”, יודע אהבתו של אבא למדינה שלנו ולעמו.

מי שהלך עם אבא בשדות הקיבוץ וברפת ושמע אותו שר: “שדות שבעמק קידמוני הלילה, בריח הזבל ניחוח חציר”, יודע אהבתו של אבא לעמק הזה ולקיבוץ.

מי שעבר עם אבא ליד תעמ”ל של אז, שמע אותו קורא בגאווה את הסיסמא שנכתבה באותיות גדולות על הבית: “יעלה נא דו זמר קורנס ומגל בחצר”, יודע את אהבתו של אבא לעבודתו.

אבא אהב את הברזל, חרש אומן היה.

שרטוט לא מובן, על נייר מוכתם בטביעות אצבע שחורות היה הופך בידיו, לכלי, להמצאה, לפטנט.

את הברזל היה לש כרצונו, מסמן, מנסר, קודח, מכופף, משייף ומלחים, והפלא קורם עור וגידים כחומר ביד היוצר.

וכשלחץ את ידך בידו החזקה שנסדקה מעבודה קשה, היה שר בעליזות: “תן לי חבר את ידך המיובלת”.

אבא גדל בקרית חיים. גזע העץ העיקש שממנו צמח, שורשיו בסבו, יהודי עובד אדמה ברוסיה, המשכו בהוריו, ציונים חקלאים שבעבודה קשה בלול וברפת שלהם הביאו לחם למשפחתם.

אך אולי, ההשפעה הגדולה ביותר היתה לקן השומר הצעיר בקרייה, פאר קיני השומר הצעיר של אז, שם חונך: ההגשמה בקיבוץ כיעד, כהתגשמות חלום גדול.

אולי משם יושרו ומשם התעצב אופיו של: “יקוב הדין את ההר” ובחוקי הקיבוץ וכלליו לעולם אין לפגוע.

מלחמת יום הכיפורים צרבה באבא צלקת עמוקה וכואבת על אובדן חברים. מרמת הגולן הביא סלעי בזלת ושבעה שתילי תאנה,  אותם נטע ליד ביתו לזכרון עולם.

מי ששמע אותו שר: “הגישו פינג’ן והגידו, היש עוד פלמ”חניק כמו דודו ?” ידע עד כמה אהב את חבריו וילדי חבריו שנפלו.

היה שלום אבא, “באה מנוחה ליגע”, ינעם לך העמק הזה אשר לרגליך, פרוש, יפיפה שקט ומנחם.

-הדס נפרדת מאבא-.