יוסף (יוסיו) שמש

בן אריה ולאה זונא.

נולד ב-ט”ו באלול תרנ”ט – 23.8.1899 במושצ’יסק (גליציה, פולין. כיום באוקראינה).

נפטר ב-כ”ז אדר תשל”ד – 22.3.1974 במזרע.

חבר בקבוצת סרפנד, צריפין.

היה נשוי לרבקה ז”ל ולימים, להניה.

אב לאיתן, דבורה ואיילה.

נולדו לו נכדים ונינים רבים.

בית הוריו משופע כל טוב בחומר וברוח. בעיירה מושצ’יסק בגליציה המזרחית, יוסיו, הצעיר מבין 12 הילדים ושונה מהם, השקדנים בלימודיהם, אוהב עבודת-אדמה מילדותו. עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה, נמלט עם משפחתו לוינה, שם נדלק לרעיון העלייה לארץ. המלחמה נגמרת – מתחילים לבטי בחירת הדרך בחיים. יוסיו חוזר לעיירתו. מארגן קבוצת צעירים ויוצא לדרך. מבלה זמן רב בטלטולים ומגיע ראשון למחוז חלומותיו.

מאז 1921, היה סבל בנמל חיפה, עם הבונים בסרפנד (צריפין), בין סוללי מסילת-הברזל ללוד, מתגייס למשטרה המיוחדת, עם חופרי התשתית לרחוב אלנבי בתל-אביב. חוצב יסודות לתחנת-החשמל רוטנברג בתל-אביב. מייבש ביצות, סולל כבישים, בונה עם הבונים רפתות למתיישבים בבלפוריה ובעלות חלוצי מזרע על אדמת רובע-אל-נצרא בדצמבר 1923, יוסיו מגיע למזרע.

היה בין חורשי התלם הראשון, מנסה לגדל סלק, מספוא ותפוחי -אדמה. מקים עם רבקה את המשפחה. נולדים איתן ודבורה. יחד עם רבקה רעייתו מפתח את הרפת, עובד כטייח מעולה בקבוצת-הבניין של הקיבוץ. משתלב בין טייחי מפעל רוטנברג המהולל בעמק-הירדן, עד שבאסון בכנרת, בשעת כנס-רפתנים, טובעת רבקה.

יוסיו אבל, קינו הרוס. אך ליד הקבר הפתוח מכריז ומקיים: “כאן, באדמה, אטמין את צערי. עם חברי מזרע, שותפיי לחיי השמחה והתוגה, איתם אחזור ואחיה”.

חלפו שנים, יוסיו משקם את חייו, עם הניה שנתלוותה אליו ונולדה איילה. הילדים גדלו, באו נכדים. יוסיו ממעט בדיבורים, התבטאויותיו בשיחות-הקיבוץ מגלות החן, היושר, הרצינות של האיש. תפקידים שממלא בחריצות נעשים במסירות, אהבת העבודה וביוזמה הייחודית הנבונים שלו.

יוסיו, שנתקף על ידי מחלה, גובר וחוזר לעיסוקיו. רק שוחרר מבית-החולים, עודנו מחלים וכבר על הטרקטור. מטפל בנוי, מתמסר למשק-הילדים, אהוב ומכובד.

אך המחלה גוברת וגוזרת.

יהי זכרו ברוך.